משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 השוחט את המסכנת – בהמה העומדת למות. החשש הוא שמא מתה לפני שנשחטה כהלכה, ועמדה למות מוות ודאי, ולכן היא פסולה לאכילה. מבחינה מעשית זו הייתה אחת הסיבות לשחיטת בהמה; בעליה של בהמה חולה הזדרזו לשחטה בטרם תמות משנה, ביצה פ"ג מ"ג. במשק החקלאי תמונת מצב זו רגילה. אחת מבהמות הבית או עופות החצר נוטה למות וממהרים לשוחטה לפני שתמות. במשק הנוכרי ניתן היה לאכול גם עוף או בהמה מתים אך במשק היהוי מי שמתה מוות טבעי ללא שחיטה פולה לאכילה. רבן גמליאל אומר עד שתיפרכס ביד וברגל – לאחר השחיטה כדי שיהיה ברור שיש בה עוד חיות מעטה, ולכן מן הסתם הייתה חיה לפני שנשחטה. רבי אליעזר אומר דייה אם זיניקה – לעתים בעת המוות הפתאומי החיה מזנקת מתוך רפלקס אחרון. עמדתו של רבן גמליאל מקלה ביותר, שכן פרכוס אחרון תזזיתי הוא רפלקסיבי ואינו מעיד על חיות. כך פירשו את ההלכה בהלכות טריפות של בני ארץ ישראל. אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה – אין בעיה הלכתית בשחיטה בלילה לעיל פ"א מ"א, אך באופן טבעי קשה יותר לראות אם הבהמה פרכסה או הזיזה את אבריה טרם השחיטה. ובשחר עמד ומצא כתלים מלאים דם כשירה שזינקה – אנו מפרשים את שיירי הדם בשזינקה לאחר השחיטה, ואם כן זו הוכחה לכך שהבהמה הייתה בחיים עד השחיטה. כמידת רבי אליעזר – הביטוי "כמידת" הוא נדיר ומופיע עוד פעם במשנת מנחות פ"ג מ"ד. בהקשר ההלכתי מידה היא הלכה או שיטה הלכתית, ו"כמידת" משמעו כמו כדברי. המינוח "כדברי" רבי פלוני, או "כדברי" חכמים, אין משמעו אלא דברי רבי פלוני והאות כ באה להדגשה, וכן במסכת ברכות פ"א מ"ה וצוטט בהגדת הפסח "הרי אני כבן שבעים שנה".

8 ההלכה מקילה ומתירה לשחוט את הבהמה גם אם נראה לעין שעתידה למות.

9 מהי הגדרתה של מסוכנת? בתוס', פ"א הי"ב "ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו הרופפת בעיניה, והמוציא רעי בשעת שחיטה, כשרה. פשטה ידיה ולא החזירה, פסולה - שאינו אלא כהוצאת נפש. וברגל פשטה ולא החזירה החזירה ולא פשטה, כשרה. במה דברים אמורים בדקה? אבל בגסה בין ביד ובין ברגל פשטה ולא החזירה, החזירה ולא פשטה כשרה. במה דברים אמורים בבהמה. אבל בעוף אפי' לא כישכשה אלא בראש גפה ובראש זנבה כשרה. הרופפת בעיניה היא פרה המעפעפת זה סימן מחלה וזו מסוכנת. פרה שאיננה מזיזה רגלים היא בודאי בחזקת מתה. פסולה לשחיטה ואכילה. כל תנועה של הנשחטת מגדירה אותה כבר גכמסוכנת וכשירה.

10 בבלי לז ע"ב. הגדרה מחמירה הרבה יותר "ה"ד מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: אפילו אוכלת בקעיות; רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות. בסורא מתני הכי. בפומבדיתא מתני הכי, היכי דמיא מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות; רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות. אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב, אמר להו: מאי אמר רב במסוכנת? אמרו ליה..ף." אם הבהמה איננה עומדת היאה כבר פסולה, אפילו עדיין אוכלת אוכל גס פקעיות שהוא חציר, או קורות שהם גזרי עץ רך ענפים.

11 לפי המשנה מותר לשחוט את המסוכנת מיד כך גם במסכת ביצה פ"ג מ"ג "בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי. רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה". המובר ביום טוב, ומותר לשחוט אותה מיד כשנתגלתה הבעיה, ובתנאי שתיאכל בו ביום שמשהו ממנה יאכל בו ביום כי שתיחשב לאוכל נפש של יום טוב.

12 בהלכות טריפות בני מערבא מתנה המחבר, בפצע מסוים "ובלבה שישחוט בו ביום"וסים

13 רבי אלעזר בן עזריה – כבן שבעים שנה

14 בתלמוד הבבלי, ברכות כח ע"א, בתיאור מעשה הורדת רבן גמליאל מנשיאותו ומינויו של רבי אלעזר בן עזריה במקומו, נאמר שרבי אלעזר בן עזריה אמר הריני "כבן שבעים שנה", אולם הוא לא היה אלא בן שמונה עשרה וכשמינוהו לנשיא נעשה לו נס, שערות זקנו צמחו וגדלו והפכו להיות לבנות, ונראה כבן שבעים. מעשה זה נרמז גם במקבילה בתלמוד הירושלמי שם פ"ד ה"א, ז ע"ד, ולא עוד אלא שנאמר שלא היה אלא בן שש עשרה. אולם הסוגיה בירושלמי למשנת ברכות פ"א ה"ו, ג ע"ד הבינה את הדברים כפשוטם שרבי אלעזר בן עזריה היה בן שבעים שנה, שכן היא מעירה שאף על פי שהרבנות מקברת את בעליה זכה רבי אלעזר בן עזריה לזקנה. ממקורות תלמודיים שונים משתמע שרבי אלעזר בן עזריה היה כבר בוגר בימי הבית, ובימי הורדת רבן גמליאל היה במיטב שנותיו. במגילה כו ע"א מסופר שרבי אלעזר בן עזריה כך בכל כתבי היד וראשונים, אבל בדפוס רבי אלעזר קנה בית כנסת של טרסיים בירושלים ועשה בה כל צרכיו, ובוודאי אירע המעשה לפני החורבן. בשבת נד ע"ב מסופר על נוהגו בהפרשת מעשר בהמה, ואין מעשר בהמה נוהג אלא בפני הבית. אם כן, הניסוח "כבן" שבעים שנה בא רק להדגשה.

15 וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד ורגל – אין זה מספיק שתזנק לאחר השחיטה. נראה שחכמים הם דעת תנא קמא, אך אפשר גם שחכמים מסתפקים בהזזת יד או בהזזת רגל ותנא קמא דורש הזזת שתיהן. או עד שתכשכש בזנבה – אפילו תנועה קלה זו היא עדות לחיים. אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה – די בתזוזת אבר קלה. אפשר שמשפט זה מקדים את ההלכה הבאה.

16 שפשטה את ידה ולא החזירה – הבהמה נעה חצי תנועה, הזזת יד או רגל לכיוון אחד מבלי להחזירה. תנועה כזאת היא רפלקס של שרירים לאחר המוות, ואינה עדות לחיים. פסולה שאינה אלא הוצאת נפש – תנועה כאת נעשית גם לאחר יציאת הנפש ואינה עדות לחיים טרם השחיטה. במי דברים אמורים שהיתה בחזקת מסכנת – נראה שזו פרשנות למשפט ברישא, שהרי גם הרישא הדגישה שמדובר בבהמה חולה מאוד. אבל אם היתה בחזקת ברייה אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשירה – אם הייתה בריאה עד השחיטה אנו מניחים שהמשיכה לחיות עד שיצאה נשמתה בשחיטה, ואפילו לא פרכס אף שריר שלה לאחר השחיטה.

17 בבבלי מובא דיון החוזר על העקרונות של המשנה, וכאילו המשנה עצמה הייתה בלתי ידועה: "אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב, אמר להו: מאי אמר רב במסוכנת? אמרו ליה, הכי אמר רב..." לז ע"ב, ורבא מסכם: "אמר רבא, הלכתא כי הא מתניתא: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה – פסולה; במה דברים אמורים – ביד, אבל ברגל, בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה – כשרה" לח ע"ב. גם כאן הבבלי מתיר לעצמו לסייג משנה ולנסח אותה אחרת, ועסקנו בכך במבוא.

18 במשנה מסוכנת האסורה בשחיטה היא בהמה שלמעשה כמעט חדלת תנועה, ומותר לשחוט אותה מיד. לעומת את בפרק הבא רשימת טריפות, אלו הן רשימת פצעים שפוסלים את הבהמה או העוף אפילו אם הוא עדיין חי, מפרכס וכדומה. הווה אומר בהמה מוכנת מותר לשחוט, אבל אם ימצאו פצעים מסויימים כגון שניקב הושט, תהא הבהמה פסולה. זה תירוץ אפשרי אך ספק אם הוא מלא. בין הטריפות יש גם כאלה שנפגעו בצורה חיצונית. כלומר שלא נפגמו אלא נפצעו בצורה קשה כגון דרוסת זאב או חיה אחרת פ"ד מ"א, חרותה וגלודה פ"ד מ"ב, ובעוף - דרסה, רצצתה בהמה והיא מפרכסת. הרי עוף כזה הוא בבחינת 'מסוכן. עוף מסוכן המפרכס כשר מיד. ואילו עוף המפרכס לאחר ריצוץ, כשר רק אם היה חי מעת לעת להלן פ" מ"ג. והרי קבענו שמותר לשחוט את המסוכן מיד, וכיצד יתאפשר לבדוק אם "שהתה מעת לעת"..

19 זאת ועוד התירוץ המוצע מתקשר לעניין חובת הבדיקה. המשמעות של בהמה מסוכנת' היא שחייבים לבוק אותה בקפדנות, ולא להסתפק בפעילות שגרתית. ואכן עמה כזאת מצויה בתלמודים, אבל ראינו במבוא שהיא איננה נזכרת במקורות תנאיים.

20 תירוץ אפשרי אחר הצענו במבוא. עמדנו על כך שאחת מדרכי ההסבר לכל דיני טריפות היא "גמרא"! כלומר מסורת בעל פה, ולא כללים משפטיים. מי שנפצעה בצורה הנזכרת בפרק ד', יש לה דין מיוחד, ושונה מדין סתם 'מסוכנת'. דין 'מסוכנת' חל על כל מי שאיננה נזכרת במפורש בפרק ד'. דרך הסבר כזאת מוצעת במקורות התלמודיים, בשאלות אחרות דומות. היא נוגדת את דרכה הרגילה של תורה שבעל-פה, שהיא בדרך כלל, משפטית סדורה ומנומקת. אבל היא כמובן אפשרית והיא בבחינת חריג המצטרף לעוד הלכות שאין להן הסבר לא משפטי ולא תלויות מדרש.

21 בעל הלכות טריפות בני מערבא מקדיש את פרקים ד- ה לטריפות הנזכרות הבמשנה פרק , ובתוך הלכות אלו הוא משבץ את דין המסוכנת "אם היתה הבהמה חולה ומסכנת ורבצה לה ואינה יכולה לעמוד ולהלך מחמת החולי פולה. שחטה ופרכסה בידה או ברגלה או שכשכשה בזנבה כשירה. אם לא עשה אחד מכל הסימנים האילו פסולה. ובעוף..." הוא אינו רואה אפוא סתירה בין דין המסוכנת לדיני טריפות.

22 על כל פנים אין במקורות התנאיים דרישה שיש להמתין עם שחיטת הבהמה המסוכנת או העוף המוכן, וגם אין צורך בבדיקה מיוחדת. מה הין אם השוחט או המבשל גילה שבהמה עמדה בוואות למות ובעצם גורלה כבר נחרץ. לדעתנו משנתנו מניחה שהיא כשירה. זאת בניגוד לכל מסורת ישראל המאוחרת יותר. כל ההלכות על שהיה מעת לעת קשורות לרשימה שבפרק ד'. יתר על כן כל התביעה לבדיקה מוסדרת שייכת לתקופת האמוראים בלבד, כפי שהראינו במבוא.